קאוצ'ינג חסידי - יש דבר כזה
ספר התניא הוא ספר עצות לנפש, אבל כיצד 'שולפים' את העצות והתובנות מתוך השורות ומתרגמים אותם לשפת המעשה הנוגעת אלינו? מהו השער שבו נוכל להגיע ב'אני' האלוקי כדי לעשות באמצעותו טוב יותר את עבודתנו ושליחותינו? ואיך מתקשר כל זה לעבודת השלוחים? ? ר' בני גל, מאסטר בעולם האימון ואחד המאמנים המובילים בישראל, פיתח ומלמד גישה ייחודית באימון יהודי על פי תורת הבעש"ט ואדה"ז בספר התניא. הוא פותח צוהר רחב לעולם מרתק של ה'אני' החסידי שתפקידו "לא נבראתי אלא לשמש את קוני" - ובשמחה!
החסידות מגלה את עולם האימון המזוכך ביותר
עולם האימון האישי (קאוצ'ינג), תפס תאוצה רבתי בשני העשורים האחרונים, והפך ל'טרנד' מוביל בקרב ציבורים רחבים. עולם האימון האישי נגזר למעשה מעולם הספורט, בו נמצא מאמן המוציא מן השחקנים את המיטב הטמון בהם, ומביא את זה לידי פועל. האימון מוציא מהאדם את השאיפות והיכולות שלו, עוזר לו להגדיר את הרצונות שחלקם היו כמוסים בו לאורך שנים, ומסייע בידו להגשים אותם.
אחד האנשים הידועים יותר בציבור שומר המצוות שעוסק בתחום, הוא ר' בני גל, לשעבר פרסומאי בכיר שעמד בראש משרד הפרסום "גל". במשך הזמן פסע צעד אחר צעד והפך למאסטר בעולם האימון ולאחד המאמנים המובילים בארץ ישראל. לפני חמש שנים הקים את בית הספר B.S.D - אימון יהודי, המכשיר מאמנים ומאמנות בשיטת האימון היהודי.
תורת האימון אותה הוא מעביר, מבוססת רבות על יסודות תורת החסידות, ובמרכזו ספר ה'תניא' של רבינו הזקן. ספר התניא הוא, כידוע, ספר המכיל בתוכו עצות, הוראות והדרכות לכל אחד, בחייו הגשמיים והרוחניים. אלא שלא כל אחד יודע כיצד להוציא את הרעיונות החסידיים לידי אמירה מעשית בהירה. עוד פחות יודעים לתרגם את זה לשפת מונחים עכשווית מודרנית, שתדבר ללבו של כל אחד.
מדובר במהפך תקדימי, שכן נכון להיום לא קיים עוד שום מודל של אימון שבו לא רק התכנים – אלא גם הדרך והטכניקה, נכתבו מתוך תורת החסידות. בנוסף פיתח גל כלים רבים בתחום האימון, הפועלים לפי התניא ותורת הבעל-שם-טוב. בקורסים שהוא מעביר לומדים על 'נפש אלוקית' ו'נפש בהמית', 'טבע' ו'מקור', 'קליפת נוגה' ומידות טובות שבאדם הבאים ממנה ועוד. מושגי תורת החסידות נלמדים אצלו בכלים של אימון, בגישה מקצועית וייחודית, השמורה רק לו.
לרגל יום הבהיר ח"י באלול, יום הולדתו של אדמו"ר הזקן, היווה סיבה טובה לראיון מקיף איתו בנושא האימון האישי מתוך זיקה חסידית בספר התניא.
מה זה אימון ומה זה אימון יהודי?
קודם כל, אימון זה מעבר ממחשבות ודיבורים, למעשים בפועל. להעמיד במבחן את המחשבות שלנו, את ההשקפות, ולהפוך אותם לפקודה. זה מעבר מהשכל, מהראש, אל הצד המעשי.
במישור התפיסתי-הרוחני, אימון הוא פשוט אמון. זה קודם כל אמון בתהליך. הדבר הראשון בכל תחום, הוא האמון. לעבור מאיזור של המחשבות והספקולציות, לאיזור של בחינת הדברים כמו שהם במציאות. להעמיד את הדברים למבחן, הכוונה היא לאמן את היכולות שלך. כשאתה נכנס לתוך הבריכה, אתה צריך אימון. כמו ילד קטן שאבא מניח אותו על המגלשה ואומר לו "תתגלש!". הוא חייב לתת אימון במשהו, במגלשה, באבא שלו, כדי להשתחרר ולהתגלש – להיכנס לתהליך.
מה שעולה כאן לתוך המוקד, זו מידת האימון שיש לאדם בסביבה ובעצמו. אם אדם מפחד לכתוב, ליצור, להתחתן, להתקדם מבחינה רוחנית, אז הוא לא יכול להמשיך לנהל את הענין הזה עם עצמו במישור התפיסתי. כתוב בתורה "אשר ברא אלוקים לעשות", ויש לזה גם הסברים בחסידות על המשמעות של זה, במובן של עשייה של האדם כהשלמה למעשה ה'.
פעמים שיש בנו חשש מלהכנס למצבים של עשייה, כי אנחנו מפחדים שה'אני' יאכזב את עצמי. הכי קל לא לעשות, כי כשאני לא עושה, אני מוגן. בא עולם האימון ואומר: הבסיס להגשמה ומימוש של דברים, הוא דרך עשייה, אין דרכים עוקפות, ובלשון הרבי "המעשה הוא העיקר". לא התנזרות, לא התנצחות, לא הכחשה עצמית ובלי עינויים נפשיים-פנימיים. כי את כל אלו לא חייבים. בסוף יש משהו לעשות. אם לא תעשה, לא יהיה.
אתה מדבר על לעשות, להכנס לתהליך; אם זה היה כה פשוט, כולנו היינו חיים כך. השאלה היא איך מגשימים? איך נכנסים לתהליך של עשייה?
זו הסיבה שעולם האימון מציע מאמן. אל תעשה את זה לבד. לך למאמן שיעזור לך, שיתן לך כוח, שילווה אותך, שיכניס אותך למים. תעשה את זה עם עוד מישהו. אבל הדגש הוא לא במאמן, אלא בעשייה שלך. אם תניח ילד לבד על אופניים, הוא לא ייסע לבד. מצד שני הוא גם לא יידע לנסוע על אופניים מהסברים לבד. צריך להכניס אותו לתהליך של עשייה. כגודל הענין, כך גודל האמון הנדרש.
במה אתה רוכש אמון?
בבחירה שלך. בזה שמדבר אליך, בזה שמנסה אותי. האימון מאפשר. הוא מאפשר לאדם לגלות את עצמו, להכיר את עצמו, את החוזקות והחולשות שבו. הוא מאפשר לו להעז; לדעת שהוא יכול.
לכן אין אימון ללא פעולה מעשית. אימון זה למידה ופעולה. להכנס לתהליך ולתת אמון בעצמך פירושו של דבר: עשית, מדדת, הגשמת, הכל לפי המקום אליו אתה רוצה להגיע.
יש מצבים שבהם הפעולות שלנו הם מתוך מצוקה, כמו תאונות, מצב של קרב, יש מצבים של חולי בה העשייה עומדת למבחן ומופיעה כלא-אפשרי. אדם שיחשוב בדרך הטבע, בשכל הפשוט, הוא יגיד שהוא לא יכול, ובצדק. כשאבא רואה רכב הפוך על הבן שלו, בחשיבה הגיונית הוא לא יכול לעזור לו. אבל אם הוא לא מודד לפי מה שהוא חושב שהוא יכול, אלא מגייס את הכוחות הטמונים בתוכו, או אז הוא יוציא מעצמו משהו אחר לגמרי. לא חסר סיפורים ומקרים כאלו.
אבל אדם לא תמיד נמצא במצב קיצוני כמו שתיארת. הוא פשוט מסתכל על המטרה או היעד, וזה נראה לו הכי רחוק ממנו...
נכון. לכן קשה לספור את מספר הנספים תחת המפולת שלהם עצמם. בעולם המושגים של האימון קוראים לזה "פער". אדם נקבר תחת הפער שלו, כי הוא מודד רק אם "אני יכול" או לא. אם הוא מונח שם הוא לא יכול לדבר על היעדים שלו, כי הוא נקבר תחת הפער האדיר בין המקום בו הוא נמצא ליעד. זה פער בין "אני יכול" או "אני רוצה". יש לאדם פער באמון שהוא יכול. שם מתעוררות השאלות בתהליך של האימון. כי האימון הוא לא קשור ליכולות.
העוצמה של היכולות מתגלה תוך כדי האימון. ככה זה במערכות, בפעולות. השריר של האימון מבקש להתגלות דרך המעשים. הדרך של האימון הוא מאד פשוטה. היא אומרת לך, דבר ראשון: תחייה, תפעל, תמתח ותחזק את השרירים עם מה שיש.
איך מתחברים לאמון הזה?
דרך הרצון. טיפת אימון זו טיפת חיים. צריך לרצות משהו, לא משנה מה. ולהיות מוכן לעשות משהו כדי שהרצון יתממש. אנחנו כולנו מכירים את המושג "צריך": "צריך" להוריד את הזבל, "צריך" לשטוף את הבית, "צריך" ו"צריך... מזה לבד לא ייצא שום דבר. כי מה אמרת בעצם? אמרת ש'צריך', אבל אתה לא באמת מוכן לעשות את זה. אתה לא לוקח אחריות. לא נכנס לענין בכלל, אלא רק עושה כי 'צריך'. במקום זאת תעשה משהו. כשתתחיל לעשות – אתה תתחיל להופיע כאדם.
כשאדם נכנס לתהליך של אימון, הוא מתחיל לעשות משהו בשביל הרצונות שלו. הכניסה לתהליך, פירושה: אני מוכן לעשות משהו בשביל זה. אז עד עכשיו לא הופעתי בכלל, לא הייתי על המגרש. כשאני מתחיל לעשות, אני מתחיל להיותר. להיות ולהרגיש את האדם שבי, את הרצונות שבי, את ה'אני' המזוקק שלי.
החסידות נותנת תשובה לעולם
"עד עכשיו כיתה א'", אומר לנו בני גל, בסיום החלק הראשון של הראיון. עד עכשיו הוא הסביר מהו האימון, במה הוא עוסק ומה הוא מאפשר לאדם. הוא מסביר את הכל מעיניים אמוניות ויהודיות, תוך התבוננות בצמיחה רוחנית, אך לדבריו כל זה עדיין אינו אימון-יהודי. זה אולי אימון 'מגוייר', לדבריו. עתה הוא מבקש לעבור למה שהוא מכנה 'כיתה ב'' – האימון היהודי.
אני לא מתאפק ושואל אותו בפשטות: מה זה אימון-יהודי? זה נשמע סוג של חצי מוטציה. למה אין שיאצו-יהודי, הומופאטיה-יהודית, למה דווקא אימון-יהודי?
בני גל לא נבהל. "אני לא מבין את השאלה. מה זאת אומרת מזה 'אימון יהודי'? השאלה מהי יהדות. בכל תחום שאתה הולך לדבר איתו, אתה מגלה מתודה גויית ומתודה יהודית. אין תחום שהיהדות לא נוגעת או לא עוסקת בו. לכל תחום יש את הצד הגויי שלו ואת הצד היהודי. אין באמצע. לכן השאלה הזו נראית לי לא במקום בכלל.
יש אימון יהודי ואימון שהוא גוי. מדובר כאן על מהות. ליהדות יש מה להציע. זה כמו מוסר, יש את המוסר הגויי של העולם, ויש, להבדיל, את המוסר היהודי. אלו הן שתי מהויות שונות בתכלית.
תגיד, למה היהדות מתעקשת לומר ליהודי את המוסר שעל-פיו יחיה? אתה מגיע לעולם של התכוונות, שלכל דבר יש 'מיתר' מדויק, זה עולם של עבודת ה'. יש דרך שבה אנו מצווים להניע את הפעולה שלנו בחיים.
אבל גם בקאוצ'ינג הגוי, של העולם, מדברים על הנפש.
היהדות, ובפרט תורת החסידות, נותנת את התשובה לקוטביות שיש בעולם החיצוני, בין התפיסה שאומרת שיש רק גוף – או שיש רק נפש. אם הנפש היא הדבר היחיד שקיים באמת, אז הגוף הוא האויב של הנפש ולכן צריך לבטל אותו. זו המחלוקת של תורות המזרח מול תורת המערב. ביהדות רואים איך אפשר לגשת באמת לכל דבר ממקום אמיתי, שלא מבטל את הזולת. אלא יש את שניהם, גם גוף וגם נפש באופן של הכללה.
הקאוצ'ינג בנוי על כוח השאלה המאפשרת – הכוח שיש בעצם השאלה. הרי מה קרה לאברהם אבינו? הוא גילה את הקדוש-ברוך-הוא מתוך השאלה 'האם יש מנהיג לבירה זו?' כל דבר בעולם מוליד התבוננות בבורא. כל דבר ביהדות נפתח מתוך השאלה. זו הדרך שלמדו גמרא אלפיים שנה, שאלות, קושיות מול תשובות ותירוצים. זה גם מה שקרה למשה רבינו כשראה את הסנה בוער. אם גוי היה רואה את הסנה, הוא היה בורח... אבל משה רבינו התקרב, הוא הבין שיש כאן חלקת אלוקים. כמו שרש"י כותב שם "אסורה מכאן – להתקרב לשם". הוא גילה את ה' מתוך הפליאה שהייתה לו.
הפליאה וההתבוננות מזמנת לנו אפוא מעורבות יותר גדולה בעומק החיים. אנחנו גדלים לתוך החיים עם מעורבות של הרבה גורמים שמשפיעים על עיצוב אישיותו של האדם: הורים, דודים, מורים, וכל זה משפיע על עיצוב הבחירה שלי. כאן החסידות מלמדת אותנו, שהכניסה היא באמצעות השאלה של "איכה?!" – איפה אתה נמצא? איפה אתה עומד ביחס למצב שלך בחיים?! זו הזמנה למעורבות שלך בתהליך של עיצוב האישיות שלך – עיצוב התודעה. מי שיודע להתייצב ולשאול את עצמו את השאלות הנכונות, הוא מזמין את עצמו למסע מופלא מאד.
הבעיה היא: למה שאדם ישאל את עצמו "איכה?!" שעה שהוא עמוק בחיי היום-יום, בטרדות החיים; כשהוא צריך כל הזמן להגן על המקום שלו. הוא לא רואה שיש לו הזדמנות בכלל, כי הוא לא במקום של השאלה הזו. רק כשהוא מצליח לכונן את עצמו נוכח השאלה הנכונה של "איכה?!", הוא יהיה יכול לענות את ה"הנני"! לגלות את ה"הנני" היוקד בתוכו.
מה מחדש כאן עולם האימון היהודי?
אנחנו יודעים שהכנה לתפילה היא חלק בלתי נפרד מהשלב של התפילה עצמה; הכנה לשבת היא חלק בלתי נפרד מהשבת עצמה ("מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת"). מה שיכול להביא את העומק והדיוק בכל עבודת ה', זו ההכנה – איך נכנסים לענין. עולם האימון הופך דברים לאפשריים. במקום להכנס אליהם כדברים לא אפשריים, לא מעשיים, כאל חלומות בלבד, אתה נכנס לעשייה מנקודה אחרת לגמרי. מנקודה של אפשור. זה השלב של האימון, שהוא הכיוון.
ה' ברא את האדם ישר – "והמה ביקשו חשבונות רבים". יש משהו ביסוד היותר עמוק של אדם שאליו הוא צריך להגיע. זו תשובה על-פי תורת הסוד – שיבת האדם אל עצמיותו, אל מקורו. תשובה מרכיבה את המילים: תשוב – ה"א, למקור חוצבה. אם האדם הוא עולם והתשובה של האדם קשורה לעולם כולו – להרמוניה, לחיבור בין החלקים – אז הכל חוזר אל ה"אחד", אל עבודת האדם בתיקון העולם במלכות ש-ד-י.
צריך לדעת שהכל ממני, וכפתגם הבעל שם טוב: דע מה למעלה – ממך. כל מה שקורה בעולם, כולל בעולמות העליונים, זה ממך. רק התשובה מאפשרת את זה. נאמר "כל המציל נפש, כאילו קיים עולם מלא". חכמים שואלים, מה שייך 'עולם' ל'נפש', והרמב"ם עוסק בענין הזה. התשובה היא, שעולם הוא הוא הנפש. אחרת מה שייך "נפש" ל"עולם מלא"?!
כלומר, בכל אדם יש את הכל – עולם שלם, ומגיע לו שהעולם השלם הזה יהיה לו זמין, כל מה שיש בו, שיוכל ליהנות מבריאת ה', שהרי "בשבילי נברא העולם". אולם החסמים שעוטפים אותי, לא מאפשרים לי לגשת אל כל השפע שהקב"ה העניק לי בלידתי.
איך משתחררים מהחסמים?
קודם כל לקבל את עצמך, בנפש ובגוף. זאת מערכת שאנו פועלים בתוכה. למה זה שייך לאימון? כי צריך להבין שהדברים חייבים להיעשות מתוך שמחה, לא מתוך דלות וסגפנות. היו דורות שחשבו שהעבודה היא בדרך סגפנות וביטוש. היום אנשים לומדים חסידות ומבינים שאפשר לפעול לא מתוך התרסקות, אלא מתוך הכללה והרמוניה, לרתום כל דבר למימוש המהות. ואכן, צריך להיות שם באמת כדי לפעול משם מתוך שמחה, ולא לשאול כל בוקר 'אם אני שווה', 'כמה אני שווה ומסוגל?'. בסופו של דבר אתה מגלה שזו מציאות של אין-סוף. כי האדם הוא כנגד השכינה האין-סוף, "בצלם אלוקים ברא את האדם".
אם פועלים מתוך תפיסת עולם שגויה, אז ילד יודע שאם הוא לא מצליח במבחן, אם הוא קיבל אפס, אז הוא הגיע לסוף. ואחרי הסוף באה ההתרסקות, שבירת החיים שהקב"ה העניק לנו. אבל אם מחנכים ילד שהוא עולם מלא, עולם שלם, אז אחרי האפס מגיע עולם שלם שנפתח בפניו.
זו מהות התשובה – תשוב ה"א. שיבת האדם אל המקור שלו, התחברות אל המקור העצמי שלו של ה'אני' האלוקי שנברא בו. לכל אחד יש את הנשמה המיוחדת לו, כמו שאומר אדמו"ר הזקן בתניא, שיש רבבות חלוקות בנשמות, לכל אחד את הנשמה המיוחדת רק לו. היא הצינור שלו להתחבר אל עצמו.
למה אדם צריך להיקרע, לסבול או להתפשר כדי לדעת שהוא עולם מלא? כדי לדעת שהכל מצוי בו? שהוא לא פחות מבן מלך? אם אנחנו לא מחוברים למקור שלנו, אז כל פעם שהילד שבנו מתעורר ולוחש לנו שאנחנו יכולים ושאנחנו עולם שלם, אז מיד המבוגר שבנו גוער בו 'מה אתה מדבר שטויות!' 'אני יכול?!' 'אני מסוגל?!' – כן! אתה עולם שלם של אפשרויות, ואתה מסוגל!
הרבה מאד מחייו של האדם מוקדשים להישרדות שלו, וכשזה כך, התפקוד הוא מינימאלי. אנחנו מגלים את זה לאנשים באימון, לוחשים להם באוזן שהכל טמון בהם. החידוש של האימון, שאיננו מחכים עד שאדם יבין שהכל טמון בו, אלא "נעשה ונשמע", קודם כל מכניסים אותו לעשייה, ומשם מתחילה פעולה של העמקה ולמידה-הבנה. זו דרך של חקיקה ולא חקירה. מרגילים את האדם לפעול מתוך העשיה.
איך כל זה קשור לתשובה של תורת החסידות מול סתירות תורת המזרח והמערב?
כי אם אין גוף, או אין נפש, כמו שטוענים במזרח או במערב, אז אי אפשר להגיע לצלילי החיים. אין נשמה לפעולה. הרי מה יצרו במערב המודרני? הם יודעים איך לנהל אדם, אבל הם רוקנו את הנפש. מולם עומדת ה"רוחניות" של המזרח שיש בה סוג של נפש, אבל אין בה כלים.
הבעיה מתחילה בנו. שאנחנו תופסים את המזרח בתור משהו שמציע 'רוחניות'. אם אדם מחפש היום רוחניות, הוא פונה למזרח, כי גם אנחנו שם. אנחנו לא מבינים כמה זה רחוק, כי אין שם שום מרחב לפעול בתוכו. ביהדות יש את התשובה האבסולוטית, המדויקת ביותר. זה שילוב אמיתי של המזרח והמערב, של גוף ונפש. זה מה שחידש הבעל-שם-טוב. לא להכניע את הגוף, אדרבא, להפוך אותו לכלי, "עזוב תעזוב עימו". להזין ולטפח את הנשמה באמת, את ה"חלק אלוקה ממעל ממש", את המקור הכי עצמי של יהודי, דווקא כשהיא בגוף, ורק אז היא מגיעה לשלימות "דירה בתחתונים". זו תשובה שאין אותה בשום מקום אחר.
זה אימון יהודי. לא אימון שיש בו קצת דברי תורה שמטבלים את כל הלך הרוח הגוי של העולם, אלא אימון שכל כולו הוא יהדות; אמון שנושם מהבעל-שם-טוב ומהאר"י ז"ל. כי להם יש את התשובה הכי מוחצת לבלבול של העולם.
חב"ד - בית ספר לאימון
אז אם זה כל-כך מוחץ ומשלב את שני הקטבים של העולם, איך זה שעדיין זה לא פרץ לעולם כולו?
כי ביהדות זה טוטאלי. זה מחייב, ולא רק תיאוריה. בני-ישראל הלכו במדבר בדרך להר-סיני, וכתוב שהם הלכו כתינוק הבורח מבית-הספר. מדוע? כי הם פחדו לקבל את התורה. התורה מחייבת אותך להיות, להופיע. אין תירוצים וסיפור למה לא לעשות. אתה צריך להכנס לענין.
זו גם הדרך של הבעל-שם-טוב: חסידות דורשת עבודה, אין חוכמות. אם אין לאדם מידות, אז הוא צריך לקנות מידה כדי ליצור חיים, ולא מתוך אילוץ, אלא מתוך בחירה.
זו דרך שמשלבת את הנפש והגוף והיא מביאה את טעם החיים, אבל צריך להתאמץ בשבילה, לעבוד. אנחנו יודעים ש"מבשרי אחזה אלוקה". אי אפשר להניח בצד את הגוף, את הבשר, כדי להגיע לאלוקה, אדרבא.
זו בדיוק אחת השאלות על עולם האימון. מדברים הרבה על הגשמה, על חזון, אבל איך אני יודע מה ייעדה לי ההשגחה הפרטית? מה התפקיד השייך לי בעולם שלשמו ירדה נשמתי לעולם הזה?
אם לא תעבוד, לא תדע. יש לך עבודה של דיוק והתבוננות, דרך לפעול מתוכה. להקשיב ללב, לדעת מה יש לך ומה אתה מביא עם עצמך כדי לעבוד את ה'. עליך לנצל את הקיים בתוכך לעבודת ה'. צריך להכיר את הלב, כי "ליבא לפומא גליא".
נכון, אבל זו לא בחירה אמיתית, שכן יש לך משהו יותר גבוה ממך שיודע מה נכון לגביך, כמו 'רבי', למשל.
אבל בסופו של דבר מי מבטא את הרצון הזה, אם לא אני? זו שאלה אמיתית של גדלות. ברור שיש משהו יותר גבוה, כמו 'רבי' שלוקח על עצמו את האחריות, כי הוא יודע מה נכון לך. אבל בתוך המרחב הרוחני הזה של האדם, שעומד מול עצמו, חייבת להיות רתימה לענין. הוא לא יכול לפעול אם הוא לא רותם את הרצון שלו. זה לא אילוף, אלא למידה. יש תהליך שיוצר את השיתוף של ה'אני' שלך עם היותר גבוה ויותר גדול. רתימה שלו למטרה, לייעוד והחזון שאתה מגשים. אם אין לאדם חלק בכל התהליך הזה, אז הוא מחוץ למשחק. הוא יכול למלא את השליחות רק מתוך קבלת עול ולהרטיב את הכרית כל לילה, שהוא לא מבין מה הוא עושה בענין הזה. אבל הוא יכול לרתום את הרצון שלו למטרה. לעשות את זה מתוך שמחה.
שליח שעושה שליחות בקבלת עול, צריך גם ללמוד לחיות בתוך הפער הזה, ולרתום את הכשרונות והיכולות האישיים שלו. צריכים לחיות בתוך הפער, לא להיפגש איתו כל בוקר ולהתרסק מחדש. לדעת לא "להתמסכן", לא להיות קורבן, אלא לחיות בין הרצוי לבין המצוי.
ואיך מגיעים לזה?
פגשתי פעם את הבן הבכור של הרב נחמיה וילהלם – השליח בתאילנד – ושאלתי אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. הוא לא ענה לי בעיניים מושפלות, אלא בעיניים בורקות כיהלומים: אני אהיה שליח! אתה כבר רואה שהוא מפתח את האסכולה הזו אצל עצמו, בתוך הרצון וחפץ הלב שלו. זה קיים שם. זה לא משהו שהנחיתו עליו. זה משהו מהאסכולה האישית שלו, שהוא מפתח בגלל החינוך שנותנים לו. ראיתי איך הוא נכנס לשיחות של חבר'ה תרמילאים, אין לו שום דבר עם עולמו הפרטי. הוא לומד לנהל איתם את השיחה שלהם, אך מצד שני הוא לא זז מהמקום שלו, התמים החב"די. הוא נע מתוך העולם שלו. כי הוא חי את זה. הוא מפתח את האסכולה הזו בתוך עולמו שלו.
אתה יכול להשמיע את הקול של הרבי – אבל לקנות אותו. לא להשמיע רק את הקול שעובר דרכך, אלא לקנות אותו באמת, שיהיה הקול שלך. להשמיע את הקול של המשלח מתוכך. אם ככה, אז קנית את זה בנפש. זה הופך להיות הרצון שלך, חפץ הלב שלך. זו עבודה.
מה יקרה אם לא תתאים את הלב שלך לשליחות שהוטלה עליך? אתה אמנם תפעל, אבל ממקום מנוכר, לא מתחבר, כי זה לא יתנגן אצלך באמת. זו שאלה של אמון.
פגשתי פעם שליח במינסק שחי בחיי דוחק נוראים, פשוט לא להאמין. ללא תנאים. אני יודע שאני לא הייתי מסוגל לחיות חיים כאלו. שאלתי את עצמי, מאין הכוחות הנפשיים לעמוד בכזה מצב? מאיפה תעצומות הנפש? לא יכול להיות שהוא לא מגייס את תעצומות הנפש שבתוכו כדי לפעול בכאלו תנאים. אז כנראה שהוא קנה את זה לעצמו, הוא התאחד עם השליחות הזו. הוא מגלה את תעצומות הנפש הקיימות בו. אם אין גילוי הרצון, אין גילוי של הכוחות הקיימים בי.
איך מגיעים לאותו גילוי הרצון?
אש כזו לא מדליקים על-ידי אילוף, אלא רק עם רתימה לחזון. בשבילי חב"ד זה בית ספר לאימון. אני לא אומר את זה רק בגלל שאני בראיון לעיתון חב"די. זה באמת ככה בעיני. זה בית הספר הכי טוב שקיים לאימון. בסדנאות חזון שאני מקיים לארגונים ותאגידים, אחת הדמויות שאני מציג בנושא של חזון ורתימה, זה הרבי והקמתו את מפעל השליחות בעולם כולו. זה מגיע על-ידי רתימה לחזון משותף. הרבי רתם אותנו לחזון שלו – להביא את אור היהדות לכל פינה נידחת בעולם. רואים את זה בתורה שלו, בדרך שלו, הוא מדבר אלינו.
כשהייתי בצנחנים, לפני עשרות שנים, במארבים בבקעת הירדן. שכבנו במארבים, בתוך בוץ עמוק, ופיזית היה לכולם קשה מאד. למרות שהיינו חיילים בצנחנים, מאומנים כדבעי, ההליכה הייתה קשה, והבוץ הכביד וכבר ממש נגררנו. ואז, בסוף המסלול, אנחנו פוגשים בשני חב"דניקים עם חולצות לבנות וכובעים שחורים, עומדים עם סופגניות וחיוכים ואומרים לנו "חנוכה שמח". אנחנו בתור לוחמים, עם הזחל"מים, רק בקושי הגענו לשם, והנה הם עומדים שם. אני לא הייתי דתי אז, והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שמדובר בחייזרים... שאלתי אותם איך הם הגיעו, וכתשובה הם נתנו לי מטבעות לצדקה מהרבי...
זה לא היה הצגה, הם לא עשו את זה ב'כאילו'. הם היו מונחים שם באמת. זו רתימה, שליחות, ייעוד. יש פה הכול. מי שרוצה ללמוד מה זה אימון, שילך לחב"ד. יש פה הגשמות ואתגרים בתנאים לא נורמליים – כי המצב של הדור הוא לא נורמלי. צריכים להיות עיוורים כדי לא לראות פה את האימון. זה אימון יהודי.
השליח קונה את הקול שהוא שומע מהרבי והוא משמיע לך אותו מתוכו. זה חפץ הלב שלו, משם הוא שואב את העוצמות הגדולות שלו. הוא מעצים גם את עצמו – את היכולות שלו, שיידע לנהל את עצמו מתוך העוצמות הקיימות בו. הרבי לוקח צעיר בן 20 ואומר לו "אתה יכול". זו דרך מופלאה לפגוש את עולם האימון. ללמוד איך לפגוש את עצמנו.
"גילית את הנפש"
איך הגעת לחסידות ולאימון לפי שיטת הבעל-שם-טוב והאדמו"ר הזקן?
חמש שנים מחיי הקדשתי לנושא האימון ולמודל האימון היהודי. חייתי את זה 24 שעות מסביב לשעון. היה קשה לדבר איתי על דברים אחרים. רציתי מאד והתפללתי שהקדוש-ברוך-הוא יזכה אותי לגלות עולם שלם – קודם כל בתוכי. הרגשתי שכל עוד אין לי את החלק היהודי, את הצד של הנשמה בכל הסיפור הזה, העולם אינו שלם. היה ברור לי שאני אמצא איפשהו את האימון בעולם היהודי. הרגשתי שזה משהו מאד משמעותי, מכל הבחינות ושחייבים למצוא את השלם.
דיברתי עם הרבה אנשים, בעיקר הייתי הולך ומקשיב, ותמיד ראיתי שמדברים רק על הקשרים – דברים שקיימים כבר בעולם האימון, יש להם הקשרים בעולם היהודי, בתורה. זה לא סיפק אותי, רציתי להישאר במגרש של התורה, לגלות איפה זה נמצא בתוך היהדות, באיזה חלק האימון נוכח, מופיע. שזה יהיה בשדה של האימון, אבל ביהדות. לא לאבד את אחד מהשניים.
יום אחד, אחת התלמידות שלי שלחה לי ספר "הנפש". זה היה בדיוק ערב נסיעה שלי עם רעייתי לחתונה בארצות-הברית. כל הזמן שהיינו שם, לא יצאתי מהחדר. ישבתי כל היום עם הספר וקראתי אותו. זה ריתק אותי, ובאותם ימים ידעתי שמצאתי. פתאום גיליתי 'חבורה' נפלאה, של האר"י ז"ל והבעל-שם-טוב ובעל התניא, שמדברים בשפה של אימון, בכלים של אימון, שיש להם את הבהירות של עולם האימון והבנתי שאני מתחיל לעמוד על הקרקע.
הבנתי אז למה כמה שנים קודם לכן, כאשר הייתה לי בקורס תלמידה חב"דניקית, שבכל מושג שהייתי פותח את הפה, היא הייתה מיד צועקת לי "גם הרבי אומר את זה", ובכל פעם הייתה מפנה אותי לדברים שכתובים בספרים של הרבי. היא אמרה לי 'אני לא יכולה להישאר בשקט, זה פשוט מדהים'. אחרי זה היו לי עוד תלמידים חב"דניקים שסיפרו את החוויה הזו.
אחרי אותה נסיעה, חזרתי אל הצוות שלי בירושלים והצגתי בפניהם את העולם שגיליתי, וראיתי בעיניים שלהם איך הם נדלקים. הם הבינו שעל זה דיברנו כל הזמן וזה מה שחיפשנו מאז שהתחלנו לפתח את המודל של האימון היהודי. תורת החסידות עשתה לי רגיעה. הרגשתי שבאתי הביתה.
היה לי בזה גם סיפוק גדול כי ידעתי שמהשניה הזו אני "גלאט" – יש לי חותמת כשרות של גדולי החסידות והקבלה, שכולם מדברים על מה שעוסקים בו בעולם האימון. הבנתי שמעכשיו זה רק ענין של פדגוגיה ודידקטיקה – להמיר את הרעיונות הגדולים הללו לכלים מעשיים בעולם האימון. כל המקורות האלו ביחד היוו בשבילי סוג של תזמורת פילהרמונית, שמנגנת את הצליל המדויק והמכוון ביותר.
באותם ימים השתחררתי ונרגעתי מאד. הרגשתי את זה בנפש, בפנים, קורה לי. הרגשתי שהגעתי לחוף מבטחים.
איך הופכים את רעיונות התניא והבעל-שם-טוב לכלים מעשיים בעולם של אימון?
זה פשוט מאד. אנחנו פועלים בדיוק לפי אותם העקרונות שהם מדברים עליהם. טבע, מקור, נפש אלוקית ונפש בהמית, נפש שכלית. גם הבעל-שם-טוב מדבר על רצוי מול מצוי. המודל ישנו שם, הוא קיים בתורתו. כשעומדים האר"י והבעל-שם-טוב ובעל התניא, אז אין מישהו שיכול לערער זאת. אתה עוסק בעולם הכי מזוקק של הנפש, במקום הכי נקי ומכוון.
אחרי מספר שנים של עבודה, בדיקות פנימיות ועריכת פיילוטים, השקנו השנה לראשונה את מודל 'תהליך השיבה', שזה מודל חדשני בעולם האימון, שגם הוכר על-ידי איגוד המאמנים העולמי (האיי.סי.אף) ועל-ידי לשכת המאמנים הישראלית – איק"א. הכלים הללו פועלים והם ממשיכים עם החיים ומיישמים דברים גדולים מאד.
אלו כלים מצאת בתורת החסידות?
כל המושגים הנם כלים מובהקים לעבודת האדם. קח למשל את הענין של 'ביטול היש' ו'צמצום'. אתה יודע כמה משברים בעולם מתנהלים רק על 'אגו' ויחסים בין-אישיים? אנשים לא יודעים להוציא את עצמם מהענין. לא יודעים לצמצם את עצמם?! גישרתי בעבר פעמים רבות בין חברות גדולות מאד, ברוב הפעמים היה מדובר על עניינים אישיים שהתפתחו מעבר למה שהיה אמור לקרות. אף אחד לא ידע לצמצם את עצמו – לא להיות נוכח. צמצום זה כלי בעולם האימון. צריך רק סקרנות כדי לפתח אותו, לפנות מקום לאנשים שסביבנו.
קח את המושגים כמו 'הכנעה', 'המתקה' ו'הבדלה'. אלו הם שלושה כלים מהותיים מאד בעולם של נפש. צריך לעורר את הסקרנות כדי לפתח כלים כאלו. מאז שנחשפתי לתורת החסידות, מה שאני עושה זה בעיקר פיתוח של כלים ומודלים כאלו. ראיתי אנשים שלומדים חסידות שנים רבות, אבל אין להם אף כלי. נדהמתי מזה. אמרתי באמת? אין לכם אף כלי? לא פיתחתם מזה שום פעולה מעשית?
איך מביאים לעולם את הכלים האלו של תורת החסידות? איך אפשר לגשת לאנשים עם מושגים כאלו גבוהים בעידן שלנו, באטמוספרת המודרניזציה שהשתלטה על העולם, במצב החומרי בו נמצאים אנשים?
אם אתה ניגש לאדם, אתה קודם כל צריך לפגוש אותו ולהבין באיזה מרחב הוא פועל, מה מתרחש בתוכו, איך אתה יכול לשמח אותו. צריך לפגוש אותו באמת, ליצור איתו שיח אמיתי. אז אתה כבר תביא את זה מתוכך, וזה יגע בו. תחילת המסע חייב להתחיל באדם שמולך. אתה לא יכול לכפות עליו, אתה צריך לגרום לו לרצות, לגרום לו לבקש. לעורר אצלו את הסקרנות.
אפשר לדחוף לאדם סטיקר ליד, אבל אפשר גם לשתוק. לתת לו לרצות, לגרום לו להבין שזה יאפשר לו משהו, שזה יפתח לו עולם. לעורר את הסקרנות והרצון שלו להיכנס אל תוך העולם הזה.
תשאל אדם כמה כוח יש לו, ואם הוא היה רוצה עוד כוח? הכלי שלנו זה לאפשר לאדם להופיע. לאפשר לו להכנס אל העולם הפנימי שבתוכו. צריך לזרוק את הכדור למגרש של העולם, לאנשים, לגעת בהם באופן כזה שהם ירגישו שיש לך משהו לתת להם, שחסר להם משהו.
זה לא דברים שקל לשווק אותם בשיווק ישיר. צריך לגלגל את הכדור, לגרום לגירוי.
ואיך נוגעים בהם?
ככל שאנחנו נהיה יותר בענין, נוכל לגעת גם באחרים. זה קשור ליראת שמים שלנו, למקום הפנימי בו אנו נמצאים. להבין שאם נחיה את זה באמת, נוכל להצית בזה את העולם כולו. שזה יגיע מאיתנו הכי מזוקק שיש ושאז כשזה יפגוש באדם אחר, זה ישמח אותו באמת.
איך אתה הוצתת מהחסידות?
אני פשוט עמדתי המום משיעור הקומה של הבעל-שם-טוב ובעל התניא. מהרמות הגבוהות שעליהם הם מדברים, מהעומק שהם חושפים, טפח לפנים מטפח.
אני גדלתי על הסיפורת של י.ל. פרץ וש"י עגנון, שם הבעל-שם-טוב הצטייר אחרת לגמרי. הספרות לא לקחה את התורה של הבעל-שם-טוב. זה משהו שהעולם כמעט ולא מכיר. היום זה נעשה דרך חב"ד, שמגלים לעולם את תורת החסידות. העולם התרבותי לא ידע לקחת את דרך הבעל-שם-טוב לשום-מקום, לכן חייבים לעשות חריש וקציר עמוק ולגלות את העמקות הזו.
דרך כלים של אימון, אני מגלה שהאור הזה חוזר בחזרה. אני עשיתי טרנספורמציה; מרגע שתפסתי את קרן האור הזו של החסידות היא התפשטה בתוכי. זה אור חוזר, מפגש שלי עם משהו בתוכי. אני מרגיש היום שזה כל-כך גדול, יש שם כל-כך הרבה עומק, שאני לא אשלים אותו לעולם. שאני רק רוצה ללמוד וללמוד עוד ועוד, כל הזמן. זה מרעיד אותי, מרגיש לי שאני רוצה לרקוד לפעמים. יש פה כיוון מדויק של הנפש.
אני מרגיש שיש לי 'נפש חסידית' ושזה קורא לי, מזמין אותי. כנראה לכן זה גם היה לי תמרור מאותת תמיד כשנתקלתי בזה. לכן חיפשתי את זה תמיד. זה גם מה שקרה כנראה כשתלמידים שלי צעקו לי את זה, שכן הכל נמצא בתורת הסוד.
לסיום?
שמעתי מפרופסור רוטנברג משהו מעניין על החידוש של הבעל-שם-טוב:
הגישה בפסיכולוגיה המודרנית היא, שכדי לתקן את החסמים ומשקעים אצל האדם, הוא חייב ללכת אחורה, לנבור במה שהיה ולגעת בכאבים ובדברים שקרו, רק כי חייבים לתקן את העתיד ולכן חייבים ללכת לשם. הבעל-שם-טוב חידש אחרת – שאפשר לעשות את זה בשמחה. ללכת לעבר לא רק כדי לתקן את העתיד, אלא גם לתקן את העבר. לגעת שם, במקומות הכואבים ביותר, ולתקן אותם – לא רק את העתיד. זה מעין 'לשכתב' את ההיסטוריה. לשנות בראייה שלי את מה שהיה וקרה.
זה חידוש עצום שהביא לנו הבעל-שם-טוב לעולם האימון והטיפול. זו האפשרות לקבל את עצמי כשלם. לא לברוח משום מקום שבי. לא להתעלם משום דבר. אבל מצד שני, לא חייבים להכאיב כדי לעשות את זה. אפשר לעשות את זה בשמחה.
תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב- הרב דוד קם מדבר על יהדות, מסורת ישראל, הידברות בינינו, התקשרות לבורא, ועל הפצת היהדות בישראל. וקצת טיפים על בריאות נכונה, ותוספי תזונה הנחוצים לכל אחד מאיתנו
